המוזאיקה היא המילה הלועזית לפסיפס ופירושה הוא חיבור חתיכות קטנות של אבנים, זכוכיות או קרמיקות לתמונה.

ההיסטוריה של הפסיפס מגלה שאת צרוף האבנים הקטנטנות לידי תמונה שלימה, אהבו משחר ההיסטוריה.

הפסיפס החל כאמצעי דקורטיבי בימי האימפריה היוונית, בעיקר במבני ציבור בדוגמאות גאומטריות, מחלוקי נחל ואבנים טבעיות ובצבעים בסיסיים של שחור, לבן וחום לגווניו.

לחתיכות הקטנות מהן יוצרים את עבודת הפסיפס קוראים, טסרה "tessera" - מילה רומית שפירושה קוביה.

הרומאים הפכו את הפסיפס לחגיגה צבעונית שפלשה לבתי האצילים, ששכרו אמנים ידועי שם שינציחו אותם בסצנות צייד ומשתה.

בתקופה הביזנטית, כשהקיסר הרומי קונסטנטין הכיר בנצרות כדת המרכזית ופעל להאדרת שמה באמצעות בנית כנסיות מפוארות בכל רחבי האימפריה, שקושטו בפסיפסים המתארות סצנות מחייו של ישו וסיפורים דתיים.

את הפסיפס הביזנטי בשיאו, ניתן לראות בכנסיות באיסטנבול, בסיציליה, ובאיטליה במקומות כמו רומא, ראוונה שנחשבת עד היום לבירת המוזאיקה, בוונציה בכנסיית סאן מרקו..

תקופת הרנסנס הפסיפס לא היה במרכז ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, חזר לחיים בזכות אמנים כאנטוני גאודי שנחשב לאבי הפסיפס המודרני.

בתקופה זו, החלו אמנים נוספים כקלימט, סבריני ואפילו פיקסו להשתמש בפסיפס ככלי לביטוי אמנותי מודרני.

המוזאיקה היא אמנות שימושית המתפתחת והמאפשרת ליצור מודלים בתלת מימד ובדו מימד כמו עבודה על משטחים חלקים.

באומנות הפסיפס - מוזאיקה קיימות מספר שיטות עבודה.

הראשונה היא השיטה הישירה - היא השיטה המסורתית לעבודת הפסיפס. האבנים נחתכות ומודבקות ישירות על משטח העבודה כשפניהן כלפי מעלה. מורחים את משטח העבודה בדבק ומצמידים את האבנים למשטח.

השיטה השניה היא השיטה ההפוכה - בשיטה זו האבנים נחתכות ומודבקות במהופך עם דבק טפטים על נייר חום. לאחר מכן בתוך מסגרת יוצקים בטון והופכים וכך שטח פני העבודה יהיה חלק מאוד אך העבודה תהיה כבדה.

אמנות המוזאיקה היא אחת האומנויות הפלסטיות המתפתחות ביותר לאורך השנים ומשלבת בין חומרים קלסיים למגוון רחב מאוד של חומרים נוספים.